טיול שנתי

הם הכירו בטיול השנתי של כיתה ח'. שניהם התנדבו להיות הורים מלווים לילדים שלהם שלמדו בכיתות מקבילות.

שניהם אנשי קריירה, נשואים הרבה שנים, החליטו לקחת פסק זמן מהמירוץ המטורף של החיים ולצאת לטיול עם הילדים. הם השתתפו במסלול ההליכה ביחד עם הילדים, ובזמני הההסברים של מדריכי החברה להגנת הטבע הם עמדו ביחד עם עוד הורים מלווים. הם החליפו מילות נימוסין ולאט לאט מצאו את עצמם צוחקים, מדברים בעיקר על הילדים וגם מוצאים תחומי עניין משותפים.

כשנגמרה לה הסוללה של הטלפון הוא צילם את הבן שלה, וכשלו נגמרה הסוללה היא צילמה את הבת שלו. כשהסתיים הטיול הם החליפו מספר טלפון כדי להעביר תמונות של הילדים.

הם שלחו את התמונות שצילמו וגם בדיחות וסרטונים, התכתבו והחלו לעקוב רשתות החברתיות ולסמן לייקים. חודשיים לאחר מכן הם נפגשו באסיפת הורים. השיחה קלחה ואחרי שיצאו מבית הספר קבעו להפגש לארוחת צהרים כדי לבחון שיתוף פעולה עסקי. הם לא הספיקו לדבר על שיתוף הפעולה העסקי אבל מצאו עצמם מבלים ביחד כמה שעות טובות. שניהם חשבו שהחברות בינהם לא תזיק ולא תפגע באף אחד, בכלל הם אמרו לעצמם וגם אחד לשניה ששניהם נשואים באושר ובסך הכל מדובר בחברות טובה. החברות הטובה החזיקה מעמד כמה חודשים עד שבסיום עוד פגישה היא נישקה אותו לשלום על הלחיים והוא החזיר והוסיף.

הם ניסו להתרחק זה מזו אבל לא הצליחו. במשך תקופה ארוכה הם נפגשו על בסיס קבוע בימים קבועים בשעות היום כדי לנסות ולא לעורר חשד אצל בני הזוג שלהם.

הוא היה הראשון להודיע לה שהוא לא יכול להמשיך כך ושהוא רוצה להיות איתה כל הזמן. היא מאוד נלחצה . היא לא הייתה מוכנה למהלך כזה. היא מאוד נהנתה בחברתו ואפילו התאהבה בו(כך היא אמרה), אבל היא לא הייתה מוכנה לפרק את המשפחה שלה.

באחד מהמפגשים שלהם הוא שיתף אותה שהוא הודיע לאשתו שהוא רוצה להתגרש. אשתו לא קיבלה את רצונו והיא לא הסכימה לשתף פעולה. היא שכרה את שירותיו של עורך דין והודיעה לו שתעשה הכל כדי למנוע את הגירושין. המאבק המשפטי שלו לגירושין השפיע גם עליהם. הוא היה מוטרד, פעמים רבות עצבני ובעיקר מתוסכל מההחלטה שלה שלא להתגרש כדי להיות איתו. אבל הם נשארו ביחד. כשהוא התגרש הוא החל ללחוץ עליה להתגרש גם ואף הציב אולטימטום שאם לא תתגרש – ייפרדו שכן הוא לא מוכן עוד לחיות בסתר.

בעקבות האולטימטום היא הגיעה אליי ביחד עם בעלה וסיפרה שהיא רוצה להתגרש. היא לא סיפרה למה היא רוצה להתגרש, היא לא סיפרה שהיא מגיעה בעקבות אולטימטום.

היא סיפרה שהיא ובעלה נשואים הרבה שנים, היא סיפרה ש"הזוגיות נשחקה" ושהיא כבר "לא מרגישה כמו לפני שנים".

בעלה ניסה לשכנע אותה ללכת ליעוץ זוגי אבל היא לא הסכימה. חזרה על דבריה כמו מנטרה ולא הוסיפה. בעלה ניסה בכל כוחו לשכנע אותה לחזור בה מההחלטה להתגרש אבל היא לא הסכימה. כך לאט לאט גיבשנו את ההסכמות הדרושות לכדי הסכם גירושין מלא. למרות זאת לא הייתה תחושה של סיום או סגירת מעגל שכן בעלה לא הצליח להבין את הרצון שלה להתגרש ולכן הוא לא השלים עם הגירושין.

בשיחות נפרדות שהתקיימו בנינו הוא שב והעלה את תחושתיו והיא נשארה בשלה, סגורה ולא משתפת.

ההסכם הוגש לבית המשפט לענייני משפחה וגם אושר. היא הגישה בקשה לבית הדין הרבני לסידור הגט ובעודה ממתינה לתאריך, היא כבר הרגישה חופשיה ומשוחחרת לגמרי.

ברגע של שטות היא החליטה להעלות לפייסבוק תמונה שצילמו אותם הילדים כהורים מלווים מהטיול השנתי של כיתה ח'.

לבעלה מייד נפל האסימון. הוא הבין, הבין הכל. הוא החליט שלא להגיע למועד סידור הגט. הוא כעס, הרגיש מרומה, מושפל ובעיקר לא הבין איך לא שם לב איך לא הבין קודם מה היא הסיבה לרצון שלה להתגרש. הוא אפילו שקל לשכור את שירותיו של עורך דין כדי לפעול לביטול ההסכם שאושר. הוא רצה להכאיב לה בחזרה. שניהם פנו אליי שוב. למרות הרגשות הקשים הם הרגישו בטוח, הם הרגישו שאפשר בחדר הגישור להעלות הכל. המפגש המשותף שלי איתם היה טעון ומאוד אמוציונלי. שוחחתי גם עם כל אחד מהם בנפרד. היא החליטה שלא להכחיש והיא סיפרה לבעלה הכל. הוא היה שבור. אחרי שנרגעו הרוחות, אחרי שכל אחד מהם חשב מה הוא באמת רוצה שיקרה, אחרי שהוא הבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ושלמרות הגילוי ההסכם הוא טוב, ראוי והוגן –הוא הסכים להגיע לבית הדין לסידור הגט.